4000 שוטרים ושלושת אלפי חיילים, או אולי ההיפך - 4,000 חיילים ושלושת אלפים שוטרים התאמנו במיתקן לכיש, כיצד לפנות שמונה או אולי תשע משפחות יהודיות מתוך הרובע היהודי בחברון, שפורעים רוצחים וגזלנים ערבים הפכוהו לשוק.
אני מצטט כאן דברים מפי אדם המוכר לקוראים, אך בשמו אנקוב רק בסוף.
והנה הם הדברים:
"בן גוריון קרא לחברון 'האחות הגדולה של ירושלים'. לו היינו עם נורמלי, מבקר המגיע לכאן לא ל"יד ושם" היינו לוקחים אותו, כ'א לחברון. היינו לוקחים אותו למקום שבו נטועים השורשים שלנו. לשום עם אחר אין מונומנט כמו מערת המכפלה, קברם של האבות, היכן שקבורים אברהם ושרה. ויצחק ורבקה. ויעקב ולאה. אין דבר דומה לזה. לכן, עפ'י כל הסכם - יהודים יחיו בחברון. אנחנו מדגישים יותר מדי ענייני בטחון. זו היתה שגיאה. גם שגיאה שלי. היסוד, שכאן עריסת העם היהודי, הוא קריטי בשבילנו, כדי שנוכל לחיות פה. ללא הרף מטילים ספק על זכותנו. עלינו לדבר על ההמשכיות של החיים היהודים הקיימת כאן.
ולו כדי לחיות בת'א בלבד, אנחנו זקוקים לשורש בחברון".
את הדברים הללו אמר אריאל שרון. נאחל לו בריאות, אך נתפלל שדברים אחרים שאמר, ומעשים אחרים שעשה יישכחו. דבריו אלה שלו - הם נצח.
היום אבקש לעסוק בתופעה שכותרת ב"ידיעות אחרונות" מצאה לה שם הולם: "עיניים עצומות לרווחה", או - בנוסח אחר - "הראש האוסלואידי".
ב"קול ישראל" מתראיין עמוס מלכה, לשעבר ראש אמ'ן, והנושא - כמובן - נצחונו המוחץ של החמאס. אבל מלכה אינו מתרגש. צריך להבחין, הוא אומר, בין הרשות הפלסטינית לבין תנועת החמאס שתאייש אותה, ולהמשיך לפעול כרגיל מול הרשות.
אני יליד גרמניה. השנה בה היטלר עלה לשלטון היתה בשבילי שנת "שלום כתה א'". יצאתי משם בגיל שלוש עשרה. אני זוכר את תגובות היהודים בקהילה. גם שם עשו אותו חילוק גאוני: במסגרת המפלגה הנאצית הוא משתולל, כראש ממשלה הוא יהיה חייב להתמתן. וגם: אין מה לדאוג, העולם לא ייתן לו לעשות כרצונו.
ובכן, שבעים ושלוש שנים, שישה מליון יהודים וששים מליון בני אדם אחרי, האבסורד שבתפיסה הזאת היה צריך להיות, סוף סוף, מובן ומופנם. התואר שהיטלר נטל לעצמו היה "פיהרר ורייכסקנצלר": מנהיג וראש ממשלה, מנהיג המפלגה וראש המדינה. גם לגרינג היו פנים רשמיות: הוא היה שר הפנים. והימלר, ראש הגסטפו והס.ס., היה שר המשטרה. ועכשיו, לך תפריד.
אבל היהודים, עם הגנים הדפוקים שלהם, לא למדו כלום. יתר על כן, משטר פנאטי ורצחני מסוגל "להתמתן". אך זאת רק לזמן מה, כדי לשרוד ולחזור אח'כ לסורו בכחות כפולים ומכופלים. משטרים כאלה הם גם אמני השקר וההסוואה. לנין הנהיג בשנות ה-20 מדיניות כלכלית שנקראה NEP, שהיו בה אלמנטים של חזרה לקפיטליזם. לאחר שהתחזקו שם קצת הונהגה קולקטיביזציה אכזרית שעלתה בחיי עשרות מליוני נפשות.
גם היטלר התגמש והעטה על משטרו פנים שוחקות לקראת האולימפיאדה בברלין, כאשר היה זקוק עדיין למספר שנים נוספות כדי להכין את המלחמה לכיבוש העולם. וגם בימים ההם היו שוטים שהאמינו - גם ללנין, גם להיטלר.
הדבר המעניין הוא שההנמקות חוזרות, כאלו שכפלו אותן בניר העתקה. בימים ההם אמרו: לא בגלל תורת הגזע ושנאת היהודים בחר העם הגרמני בהיטלר. ההמונים רק רצו לשלוח מסר : נגד האבטלה, נגד האינפלציה, נגד השחיתות, נגד הבלגן, נגד העוני. והיום, כמעט כל התקשורת הישראלית כבר מגוייסת להפיץ את האשלייה שהצבעתם של הערבים נועדה למחות נגד השחיתות, נגד האבטלה, נגד הבלגן ונגד העוני. אותם נימוקי שטות והבל.
חוקר שירצה להוכיח, באחד הימים, את תפקידה המכריע של התקשורת באסונות הפוקדים את המדינה, חייב לתעד את מה שקורה בימים אלה ממש.
כמה דוגמאות:
זה מתחיל בבחירה, את מי מזמינים להיות מרואיין. שמעתם על דר.יורם מיטל, פרופסור מומחה לאיסלם רדיקלי? במה כוחו גדול? למה הזמין אותו גדול תועמלני התבוסה, גבי גזית, להשמיע את דברו על תוצאות נצחונו של החמאס? שמעו את דעותיו ותבינו. "לא לדחוף אותם לפינה", מייעץ מיטל. להסכים להודנא. ושחלילה לא נסית את המערב נגד החמאס. דבריו הקיצונים הם רק רטוריקה, דיבורים בעלמא. האפשרות שהחמאס ישתנה לטובה, עם הגיעו לשלטון, תלויה גם בישראל.
וגבי גזית, שידע את מי להזמין, תורם משלו לסוכריה המורעלת: מדובר בזרוע אזרחית ובראש ממשלה אזרחי, ולא חשוב מה מפלגתו. ועוד : "הזמן והשלטון עושים את שלהם". גם הליכוד אמר פעם "אף שעל" ואח'כ התמתן, ועוד איך! להיפך, מוסיף גזית בהגיון של ברזל: טוב שהחמאס ניצח. הרווחנו! אילו ניצח הפת'ח, והחמאס היה נשאר באופוזיציה, היינו מקפיאים ומנציחים את המציאות הזאת. נצחון החמאס פותח פתח לשינוי!
גזית מתלהב, ונסחף עוד ועוד: החמאס מנהל כרגע את "העם הפלסטיני", ועם העם הזה צריך לחיות. מה רוצים מהם? ההצבעה בעד החמאס היתה הצבעת מחאה. נגד המחסומים, נגד ההתנחלויות הבלתי חוקיות. כך, בפירוש.
גם לארה'ב משיא גזית עצה: ממשל הגיוני מבין, שגם עם ארגון טירור צריכים לדבר!
והדר. מיטל ממלא אחריו: הלא רציתם דמוקרטיה. כבדו הכרעה דמוקרטית!
ואם גבי גזית כך, ציפיתם ששוטף המוחות הראשי, ירון לונדון, ישתוק? לוי אשכול קרא לאבא אבן "מיין קלוגער נאר" - החכם הטיפש שלי. הנה כמה פניני חכמה טיפשיים שנשרו מפיו של לונדון:
ככה זה. זה רצונם האמיתי. זה האיסלם. ולכן, נצחון החמאס דוחה אפשרות לשלום בר קיימא. מסקנה? נחוצה נסיגה חד-צדדית מאסיבית, טוטלית! ובניסוחו המתוחכם של בעל "עיניים עצומות לרווחה" - נסיגה "עפ'י אמות מידה שרוב העם כבר השלים עמם". והמבין יבין.
ואיך מבינים טפשים כמונו, שאינם נמנים על "רוב העם", נסיגה "חד צדדית"? שאם האויב אינו רוצה לקבל מאתנו משהו במשא ומתן, כלומר במחיר, אנחנו "נעניש" אותו וניתן לו את זה בחינם! ומה פירושה של נסיגה חד-צדדית מבמת ההר, אם לא שטהרן תהיה ברמאללה, טהרן על גבול ירושלים ובשערי תל אביב, "ומלאה כל הארץ חמאס וקסאם"? אבל אל תעיזו לצאת בציבור עם טענות כאלה, פן יאמרו שאתם "מתלהמים".
אבל התקשורת העויינת אינה לבדה. זלמן שובל שנחשב - אינני יודע משום מה - "ימין", גם הוא מציע תשובה "חד-צדדית", כלומר למסור לשליטת אירן והחמאס עוד חבלי מולדת.
והאם אפשר בלי פרס? האיש "קפץ" כמובן לדאבוס, לחוג הנוצץ, חוג הסילון של העולם המתפוצץ מעושר ותפנוקים. ומה הוא אומר שם? שצריך לנהל מו'מ עם ממשלה פלסטינית ברשות החמאס
"בתנאי שלא יבואו למו'מ עם רובים". זה בסדר, שימון. הם ישאירו את הרובים במלתחה.
תשאלו: וחיים יבין שותק? לא דווקא. יבין, כדרכו, משחק אותה "אובייקטיבי". הוא רק שואל שאלות (מגמתיות), אבל בסוף גם מנדב משהו משלו: "מי יודע, אולי עוד יצא מזה משהו". מאזין נורמלי זקוק לפירוש רש'י: "מזה" - כוונתו לנצחון מרצחי החמאס. "משהו" - רוצה לומר משהו טוב.
וזהבה גלאון ממרץ? לעת הזאת היא תחשה? זהבה מציעה לנו נסיגה רב-צדדית, כלומר - נסיגה פלוס צבא בינלאומי.
ועוד מפמפמת התקשורת: "אי אפשר להשאיר שלושה מליון פלסטינים ללא מזון". כלומר, אנחנו אחראים להאכיל את מחמוד א-זהאר, התובע בימים אלה ממש שנמחוק את שני הפסים הכחולים מן הדגל שלנו! ואת אסמעיל הנייה, ראש החמאס, האומר: "המערכה שלנו אינה מול בני עמנו, אלא נגד הכיבוש שאליו נמשיך לכוון את נשקנו". הוא יכוון, ואנחנו נאכיל אותו!
וברקע - דברי חביב השמאל והתקשרות, ידידנו החם והנערץ משכבר הימים, ביל קלינטון: "מי שמרגישים חזקים ובטוחים בעצמם, יכולים לדבר עם כל אחד".
אישי הממשלה שלנו מבולבלים ומזגזגים. בתחילה הודיע השר זאב בוים ש-כן, נעביר להם את
200 מליון השקלים שגבינו בשבילם. "עד שתתברר התמונה". מה ההגיון? למה לא יעוכב הכסף "עד שתתברר התמונה"?
ואכן היתה זו כוונתם של אולמרט וממשלתו לשלם להם את הכסף מיד. ברוח זאת התבטא בממשלה גם מופז, שברוב חוכמה מצא לו עיתוי מתאים לחלק לחמאס דווקא עכשיו מחמאות על "התמתנותו" ועל כך, ש"בינתים הוא נוהג באחריות".
התקשורת העויינת והרוח הרעה הנושבת מ"קדימה" מצאו תירוץ נוסף, מדוע חייבת ישראל להעביר להם כסף לא רק לקיים את הפסוק "הלא פרוס לרעב לחמך", כ'א גם מפני שאם אנחנו ואמריקה והאירופים לא ניתן להם, הם יקחו - שומו שמים! - מאירן...
נו, נגד הגיון-ברזל שכזה, מי יכול לעמוד? אבל בינתים התברר לו לזנב הישראלי שהחתול האמריקני דווקא רוצה לקשקש אותו בכיוון ההפוך. הראש האמריקני אינו אוסלואידי, וכשמדובר בטרור הם אינם עיוורים בעינים פקוחות. וכך, קונדוליסה הצועקת הורידה אל אולמרט פקודה: אף פרוטה! לא "בינתים" ולא "עד שיתבהר". להיפך: עד שהם יתנערו מן הטרור ויתפרקו מן הנשק ויכירו בישראל. ואנגלה מרקל, ראש ממשלת גרמניה, דיברה כאן ברוח דומה. או אז נאלץ מ'מ ראש ממשלתנו לזגזג, ולפתע שינה כיוון ובקול תקיף הכריז: לא נעביר כספים!
השבח לאל שעוד יש לחץ אמריקני ולשפחה החרופה ישראל יש אדון המסוגל לקרוא אותה לסדר.
את המפתח להבנת מלוא עומקה של ההזייה שאחזה בציבור הישראלי, במנהיגיו, בחכמיו ובשופרותיו, קיבלנו בגל ב' בקול ישראל. המראיינת, אחת מאותן גרציות דעתניות שיודעות הכל, ובתנאי שהוא שמאל, שואלת את כדורא פארס, מראשי הפת'ח, כממתיקת סוד עם ידיד, עמית ושותף: האם יש סיכוי שהחמאס יתפרק מנשקו ומן הטרור? על כך היא קיבלה תשובה שהיתה יכולה לפקוח את עיניה, אלולא היו "עצומות לרווחה": וכי מדוע יתפרק החמאס מנשקו? השיב כדורא פארס בשאלה, וכי אנחנו, הפת'ח, התפרקנו מנשקנו? וכי אנחנו וויתרנו על המאבק המזויין, אם לא נשיג את שלנו במו'מ? והוא היה יכול להוסיף: ובכ'ז אנחנו כאלה סחבקים! הגברת מיהרה לסיים את הראיון, מפני שהיא ושכמותה אינם אוהבים שמבלבלים אותם עם העובדות. אך אולי אי אלו מאזינים הבינו, באיזה תיאטרון אבסורד אנחנו חיים!
בל יבינו אותי הקוראים לא נכון. בסוף, התקשורת הישראלית תנצח כמו תמיד. וכמו בהתנתקות - האמריקנים שהתנגדו בתחילה ייכנעו בסוף ללחצם של ישראלים שבשום אופן לא יתנו שיוציאו מידיהם את צעצוע-השלום המשיחי, ההזוי, המטורף. מפני שמי שרוצה להתאבד, שום אמצעי בעולם לא ימנע זאת ממנו. בבית סוהר שבו לוקחים מן אסיר את השרוכים, ימצאו אותו בסוף תלוי על סדין.
יש לתקשורת הישראלית ולרבים ממנהיגיה משאלת-מוות, כמוסה ובלתי מודעת, ואותה חייבים לדכא כל מי שעדיין חפצי חיים בעם הזה.
אליקים העצני.
